חברת חשמל בע"מ נ' מפעת 1965 (1987)בע"מ ואח'

פסק דין

התובעת, הבעלים של כבלי חשמל (מתח נמוך), הגישה תביעה כספית בסדר דין מהיר כנגד הנתבעת 1 הרשומה כבעלים של משאית מס' רישוי 59-032-61 (להלן: "המשאית"), וכנגד הנתבעת 2 (להלן: "מנורה") המבטחת של המשאית ביום הארוע.

ביום 2.12.06 קבלה התובעת, במוקד המופעל על ידה, הודעה טלפונית לפיה קיימת הפסקת חשמל ברח' אשכנזי סמוך לבית מס' 59 בתל אביב.

מפקחים של התובעת הגיעו למקום הארוע ומצאו את כבלי החשמל קרועים כשהם מונחים ע"ג המשאית.

המפקחים ניטרלו את האזור, הפסיקו את זרם החשמל בהם באופן שאפשר לצוות התיקונים לחבר את הכבלים למקומם ולהשיב בעקבות כך את אספקת החשמל לצרכנים שבסביבה לתיקנה.

הצדדים הופיעו לפני בישיבת יום 3.11.09. עקב שביתת הקלדניות שהיתה בעיצומה, ונוכח היקפו הכספי המצומצם של התביעה 10,065 ₪ נכון ליום הגשת התביעה – 4.5.08, הפרקליטים הגיעו לידי הסדר דיוני שניתן לו תוקף של צו שיפוטי לפיו העדים שהגיעו להחקר חקירה נגדית ישוחררו ועלי לקרוא את התצהירים כמות שהם, כל פרקליט בתורו יסכם טיעוניו בכתב ועל בסיס כל החומר ינתן פס"ד מנומק.

נהג המשאית הנ"ל הלאל פתחי פדילה הופיע לפני בישיבת יום 16.2.09 וספר כי התאונה המדוברת ארעה בשבת בבקר. הנהג ספר כי הגיע לאזור שלא מוכר לו בשליחותה של עירית תל אביב לפנות מן המקום גזם וגרוטאות.

הנהג הוסיף וספר כי במהלך הנסיעה לא הבחין כי הכבלים מצויים בגובה נמוך והמשיך בנסיעה עד שהמשאית נתקלה בכבלים, קרעה אותם ממקומם ובשל ניצוצות שיצאו מהכבלים החל הזבל שבארגז לבעור ועל כן הוריד את הכבלים לארץ בעזרת המנוף.

הנהג שלל אפשרות של פגיעה בכבלים באמצעות המנוף של המשאית שכן האחרון היה סגור, אך לא שלל אפשרות שענף בולט מהגזם שהיה במשאית פגע בכבלים.

הנהג ספר כי הארגז היה מלא מאחור וכי המנוף הונח על ערמת הגזם.

הנהג הציע בתום עדותו כי נקבל את גרסתו של עוזרו באותו יום מוחמד עיראקי.

האחרון הצהיר בפני כי תצהירו שלא אומת בשעתו ע"י עו"ד הילה ואסק נחתם על ידו ובו הוא מספר כי תוך כדי נסיעה הוא הבחין כי מחלקה העליון של המשאית שמורכב עליה ארגז מטען (ביום התאונה הארגז היה מלא בגזם) ומנוף הרמה, יצאו ניצוצות.

העד עיראקי מציין כי הגזמים לא עברו את גובה המשאית וגובה המנוף.

נוכח כל האמור לא יכולה להיות מחלוקת כי המשאית היתה זו שפגעה בכבלים וגרמה לקריעתם.

במישור החבות טוענות הנתבעות כי אין לבוא עמו חשבון שכן שמאי מטעמן, הלא הוא אמיר גולדברג, מדד את גובהה של המשאית ומצא כי גובה המשאית מעל פני הכביש לא עולה על 3.90 מ' (לרבות כאשר המנוף המותקן עליה מצוי במצב סגור).

כיון שכך מבקשת ב"כ הנתבעות כי נגיע למסקנה שביום התאונה היו הכבלים בגובה נמוך מ – 4 מטר שכן אחרת אין הסבר כיצד ארעה התאונה.

מכאן מגיעה ב"כ הנתבעות למסקנה כי התובעת התרשלה באחזקת מתקניה, במקרה דנן הכבלים במקום התאונה, כאשר במשך השנים הכבלים מתרופפים ונוצרת מעין בטן.

לסכום שאלת החבות מבקשת ב"כ הנתבעות לקבוע כי התובעת לא שכנעה שיש להפעיל את הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין, ואף כי בדבר מסוכן עסקינן יש להותיר את חובת השכנוע ונטל הראיה במגרשה של התובעת. לטעמה של ב"כ הנתבעות התובעת ועדיה לא משכנעים במישור החבות ועדויות הנהג ועוזרו מהימנות יש לומר שאלמלא גובהם הנמוך של הכבלים (למטה מ – 4 מטר) לא היתה מתרחשת תאונה בסופו של יום – התובעת הביאה את הנזק (המוכחש על ידה) על ראשה, אין כאן לא חבות ולא אחריות תורמת ודין התביעה לדעתה להדחות.

ב"כ התובעת טוען לעומת זאת כי יש לקבוע שהנהג מטעם הנתבע הוא זה שגרם לתאונה ובכך שנסע כאשר גובה הגזם בולט מעל גובהה של המשאית ובתוספת המנוף שהיה מונח על הגזם הגענו לגובה אסור של המשאית באופן שאי אפשר לפסוק אחרת אלא שהיא הוכיחה את חבות הנתבעת. הואיל ובדבר מסוכן עסקינן, נטל הראיה מונח במגרשן של הנתבעות ומכאן שבשאלת החבות הצדק עמה.

עיינתי שוב ושוב בעדותו של הנהג פדילה, ואכן צודק ב"כ התובעת שעה שכתב בסיכומיו כי מעיון מדוקדק בעדותו, הוא לא שלל אפשרות שענף או גזם פגע בכבלים. אם נקח בחשבון את העובדה שהנהג ועוזרו מודים שהמנוף מונח ע"ג הגזם אזי אין לי צורך להכריע במחלוקת שבין הפרקליטים לענין סעיף 41 לפקודת הנזיקין.